אסטרטגיות ההישרדות של הורים עייפים מאד

אז אני חולה על מיכאל. שרופה עליו, מטורפת עליו. הוא ילד הורס והאור שבחיי ואין דברים כמוהו ואם נורא תבקשו אני שוב אראה לכם תמונות שלו וכו’ וכו’ וכו’. יש איתו רק בעיה אחת קטנה בשלב זה של חייו (כנראה שבעתיד יצוצו עוד כמה): הוא לא מצטיין בשינה.

האמת שזה לא פייר להאשים רק אותו. חוץ מכמה תינוקות דמיוניים של הורים שאני לא מכירה באופן אישי (ולא נראה לי שמישהו מכיר) שישנים לילות שלמים, לתינוקות יש בעיה. הם לא ישנים.

שימו לב להורים הטריים שסביבכם. עיגולים שחורים מתחת לעיניים, חיוורון, פיהוקים בלתי נשלטים, ריחופים והתנתקויות ממה שקורה בחדר. זה לא שהפנימית לא מעניינת אותנו (כלומר, אולי גם), אנחנו פשוט מתים לישון. תנו לנו כרית. תנו לנו גומחה. תנו לנו אניצי קש. אנחנו כבר ניקח את זה מפה.

העייפות מערבבת הכל. מתוך המצוקה ועל אדי השפיות האחרונים, הורים מפתחים כל מיני אסטרטגיות להישרדות אל מול התינוקות שלהם, בנסיון לגייס כמה דקות של שקט. אנחנו לא גאים בהן במיוחד (ייתכן שחלקן גובלות בהזנחה), אבל חכו עם הביקורת עד שתהיו הורים, נראה אתכם אז. הנה חלקן:

1. סמים לגיל הרך:
בין אם עוד בקבוק כשהוא כבר שבע/ בייבי ביס שמשכיח ממנו לרגע שהוא עצבני רצח/ או כל מאכל אחר שיוכל להביא איתו קצת שקט, אין על התחושה המדהימה שמתקבלת עם השקט שמשתרר לכמה רגעים. ואם הוא מלווה בעיניים שמתחילות להיעצם, אז בכלל מדובר באושר עילאי. רק בואו נקווה שלילד לא יהיו הפרעות אכילה.

2. רק תיקחו:
כל בן משפחה, רחוק ככל שיהיה, שמוכן לקחת אותו, ולו לשעה-שעתיים, אני בעניין. רק תיקחו. ואני הולכת לעשות שנ”צ. או שאשב ואבהה רגע. פעם אחת אפילו נתתי לאישה זרה לשמור עליו בחתונה והלכתי לרקוד. (היא נראתה אישה טובה! סבתא כזאת!)

3. לא שומעת:
יש איזשהו קול עמום שעולה מהחדר השני. הוא עמום כי סגרתי את הדלת. הוא עמום כי אני רוצה לחשוב שהוא לא שם. אז אולי הוא יילך לישון ממש בקרוב. כן, זה בטוח מה שיקרה. הוא יחליט שהוא עייף ורוצה לישון. ובינתיים, הרווחתי עוד שתי דקות של הדחקה.

4. לא צריך לראות אותו כדי לדעת שהוא בסדר:
אז נכון שזה מאד חשוב לא להסיר ממנו את העיניים אפילו לשניה. הוא יכול לבלוע שקל, או להפיל על עצמו את המאוורר או לזחול לתוך האסלה. אבל לפעמים (כלומר, לעיתים ממש רחוקות), גם להסתפק בלשמוע את קולות המשחק העולים מהחדר השני זה good enough. אחרי הכל, מה כבר יכול לקרות לו?? רק לחצי דקה, מקסימום דקה. טוב טוב הנה אני באה.

5. חופש זה בלי ילדים.
וזה לא דורש הסבר.

בפרקים הבאים: איך אני אתקע אותו מול הטלוויזיה למרות שנשבעתי שלא, איך אני אקנה לו שטות כלשהי מפוצצת סוכר בסופר רק כדי שיפסיק לבכות ואיך לקחתי אותו לפסטיגל כי לא היה לי כוח להתנגד.

אני אמנם הבאתי כאן כמה אסטרטגיות הישרדות משלי, אבל כל הורה שיחשוב על זה רגע, ימצא את האלה שלו. ההורות כל כך שואבת, שבין עבודה, לזוגיות, לבהייה, לסידור הבית, לטיפול בילד-שניים-שלושה, אין ברירה ולפעמים חייבים לשחרר ולחשוב איפה אנחנו מוותרים, ואיפה אנחנו מצליחים להיות לא מושלמים. וכנראה שיהיו שם גם רגשות אשמה בין לבין, אצל מי יותר ואצל מי פחות, אבל אין ברירה אלא לחיות עם ההבנה הזו. וכנראה שנעשה מלא טעויות בדרך. אינספור. וזה גם בסדר. אנחנו לא מושלמים (שלא לומר, דפוקים במידת מה), והם ייצאו לא מושלמים בדיוק באותה מידה.

ואם לדבר רגע על פרסום, מהלכים פרסומיים בארץ שפונים להורים נחלקים לארבעה:
1. עולם שכולו טוב, אהבה ודאגה לילד (ראו ערך מטרנה, אסם)
2. הצגת הדילמות ההוריות והקושי לבחור מה נכון עבור הילד (ראו ערך שוקו תנובה, סימילאק)
3. הצגת הקשיים לצד העומס והעייפות (עוף טוב, העוגיה הטובה ואפילו שוש במידת מה)
4. הצגת ההקרבה של הורים למען הילדים (בקרוב, בקמפיין הקרוב לביתכם)

ואני הייתי רוצה להציע עוד נתיב אחד. נתיב הטעויות והדפיקויות.
הוא אמנם יכול להיות ריסקי והוא חייב להיעשות בעדינות, רגישות ובמידה לא מבוטלת של הומור עצמי, אבל הוא מאד אמיתי: וזהו המקום שבו הורים מודים בטעויות, מודים בחולשות, מודים שיש מקומות בהם הם לא מצליחים לתת לילד הכל, ויש מקומות רחמנא ליצלן, שבהם הם אפילו מעדיפים את טובתם על פני טובתו. וזה לא הופך אותנו להורים פחות טובים. זה בסך הכל הופך אותנו להורים אמיתיים.

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *